שאלות שאתם שואלים אותנו

זה כנראה שהילד טרם למד דרכים אחרות לתקשר את צרכיו או רגשותיו. קשה לו להתבטא, או שלמד שזה עובד.

מה לעשות:

• אל תגיבו לדרמה בעצמכם דרמטי. זה מחזק את התנהגות הילד.
• שמו שם לרגש: "אני רואה שאתה מתוסכל. בואו נדבר על זה כשנרגע שניהם."
• למד אותו דברים אחרים שעובדים: "אם אתה צריך עזרה, אתה יכול להגיד 'אני צריך סיוע' בקול רגוע."
• הרגלו לתגובות: כשהילד משדל בעדינות, תשימו לב ותעניינו תגובה חיובית.

זכרו: תנהגות היא שפה. הילד לא עושה דברים נגדכם — הוא עושה דברים בגלל שחסרות לו כלים.

ישנם מספר סיבות:

• הוא באמת לא מקשיב (שנייה אחת, מסך, עיסוק אחר)
• הוא מעלוב כי משהו ממה שאמרתם נראה לו לא הוגן
• הוא לא יודע איך להתמודד עם נושא קשה ורוצה להימנע

טיפים:

• בדקו קודם: "אני רואה שלא מקשיב בשיחה. אתה בסדר?"
• היו ברורים במה אתם צריכים ממנו: "בואו נדבר על משהו חשוב. אני צריך שתשמע אותי כעת."
• קבלו שגם ילדים (כמו בוגרים) קשה להם להיות תחת ביקורת או שוחו קשים. הסבירו: "אני לא מתקיף אותך. אני רוצה ששניהם נבין מה קרה."

המלצות ארגון הבריאות העולמי ואקדמיית הילדים האמריקאית:

• עד גיל 18 חודשים: אל תשתמשו במסכים (חוץ מקול-וידיו עם הורה)
• 18 חודשים עד 6 שנים: עד שעה ביום, באיכות גבוהה, בעלות הורה
• 6 שנים ומעלה: עד 2 שעות ביום, קריאה ממש לפני שינה אסורה

עקרונות למימוש:

• בחרו קניין באיכות גבוהה (לא כל תוכן שווה)
• צפו ביחד כשאפשר — זה מחזק את הקשר
• קבעו "מזון ללא מסכים" (ארוחות משפחתיות בלי מכשירים)
• אל תשתמשו במסכים כ"תרופה" לקוץ או עייפות

למה זה חשוב? מסכים מוקדמים קשורים לבעיות שינה, ריכוז, התפתחות שפה וחברויות. זה לא על אשמה — זה על חוכמה בחירה.

אם הילד שלכם התרגל למסכים כל היום, קשה להם לחזור אחורה. זה בגלל שהמוח קיבל מגרה גבוהה מאוד (צבעים, קול, מהירות). דברים "נורמליים" כמו משחק בחוץ נראים משעמם.

כיצד לעשות זאת בחכמה:

• צעד 1: קחו אחריות על עצמכם. אתם היוריתם את המסכים. עכשיו אתם משנים זאת.
• צעד 2: צמצמו בהדרגה, לא פתאום. "השנה הקרובה, נרדו מ-4 שעות ל-2."
• צעד 3: החליפו במשהו כיף. דברים שלא מכוונים לעצבנות: בישול, ספורט, אמנות, מוזיקה.
• צעד 4: הופכים את זה למשחק משפחתי, לא עונש. "הבן שלנו אתגר עוצמו: אנו לא משחקים בשבוע הקרוב. מה נעשה במקום?"

זכרו: ילד שיודע להשתעשע ללא מסכים הוא ילד שיכול להשתדל בחיים בלי דופק קבוע. זה כלי בחיים.

קודם כל, קבלו שילדים שונים. חלקם אינטרוברטיים, חלקם צריכים פחות ידידים אבל ידידים עמוקים. לא כל ילד צריך להיות חברתי לחרדים.

אבל אם הילד סובל בגלל בדידות, או אם הבדידות שלו היא עקב מיומנויות חברתיות לקויות, אתם יכולים לעזור:

• אל תאמרו: "בואי, בואה שחקים עם אחרים!" זה עצוב.
• כן, תעשו: לימדו מיומנויות חברתיות. "אתה יכול להפעיל שיחה על ידי שאלתם 'מה אתה אוהב?'"
• מצאו קבוצה של ילדים עם עניינים דומים (קודקוד כדורסל, מוזיקה, משחקי לוח)
• הרגלו אותו לבילויים קטנים, בזוגות בשלב הראשון. קבוצה גדולה = מרתיעה.

בדיקה חשובה: האם הילד בכלל רוצה ידידים, או שזה דחוף לכם? אם הוא שמח בעצמו, אולי זה בסדר.

זה כואב. כשילד שלכם מובישט, הגיוני שאתם רוצים "לפתור" זאת מיד. אבל שיחה בין הורה לילד חשובה הכי.

שיחה שעובדת:

• "מה קרה?", "איך הרגשת?" (לא מיד לפתרון)
• "בואה נחשוב כיצד אתה יכול להגיב בפעם הבאה." (לא: "אני אדבר עם המורה")
• בנו אפשרויות יחד: "אתה יכול ללכת, או להגיד 'לא בעניין', או לבקש עזרה."

מה לא לעשות:

• אל תגידו: "לא צריך להתעסק עם זה" — זה סוגר דלת
• אל תעשו תזמור "קשוח" כאילו הילד צריך להילחם בחזרה
• אל תתקשרו תרבות בגלל כעס

מה כן: התוקף בילד שלך כשהוא צודק לחזור הביתה. בנו את כשרון ההתמודדות שלו, לא מתנות חזקות.

הם צודקים בחלקו: אתם לא תבגרתם בעצמכם כיום. הלחץ החברתי, המדיה החברתית, הביטחון העצמי — זה מעט שונה מהדור שלכם.

אך אתם יכולים להבין את הרגשות:

• "אני אהיה לא מבין בחלקים. אבל אני כאן לשמוע, לא להעדיף דעה."
• אל תעניינו תשובות מידיות. שאלו שאלות: "איך הרגשת?" "מה היית עושה?"
• זכרו: התבגר צריך לדעת שאתם בצדו, גם אם לא תמיד מסכימים.

הקשר הוא יסוד. אם אתם עדיין "בעלי תקשורת טובה" בגיל 13-15, אתם מנגנים את קרדיט הדור הבא. גם בגילים 16-18.

זה נורמלי (וחלקו הוא בריא). אבל אם זה מפריע לשינה, מקצוע, או לבריאות נפשית, צריך לעשות משהו.

אל תאמרו: "אתה מכור, צריך להפסיק עכשיו!". זה יגרום להם להסתתר, או להתקוממות פתוחה.

כן, תעשו:

• שוחחו על מה שהם עושים במרחב הדיגיטלי. עניין אמיתי.
• בנו גבולות יחד: "מה זמן סביר עבורך?" (לא אתם שיקבעו לבדכם)
• קבעו זמנים ללא מכשירים (וגם הורים עושים זאת!)
• מקמו פעילויות אחרות שדורות הזעיר-תוכן הזה באמת לא יודעות עוד הן מאובדות בו

הצד הרופא: אם התבגר מציג דיכאון, חרדה, או בדידות מחודדת, השימוש ברשתות חברתיות עלול להיות תוצאה וגם סיבה. בדברו עם מומחה מנטלי.